העבודה המודרנית עוברת דרך שימוש נרחב בפגישות וידאו. כן, מאז אותה קורונה עשינו דרך ובין אם אנחנו אוהבים אותן או פחות- כולנו כבר די מנוסים בשימוש במימוש. אבל האם אנחנו מודעים לאופן שבו אנחנו מפרשים את האנשים כאשר אנחנו נפגשים איתם ״מרחוק״? מה השתנה והאם יש כאן בכלל הזדמנות? איתן שגב, פרופיילר ומרצה לתקשורת בין אישית, מסביר מה קורה ליכולת לזהות סגנונות, דפוסים והתנהגויות כשהמפגש עובר מחדר הישיבות למסך בחדר הישיבות.
שגב: ״קיים הבדל גדול בין לשבת מול אדם בחדר לבין לפגוש אותו דרך מסך. במפגש פיזי אנחנו קולטים, לעיתים בלי להיות מודעים לכך, שורה ארוכה של פרטים: תנועות גוף, יציבה, מרחק, אופן הכניסה לחדר, האינטראקציה עם אנשים אחרים ואפילו הדרך שבה האדם משתמש בסביבה שלו. החושים עובדים בעוצמה גבוהה באופן אינסטינקטיבי.
בשיחת וידאו חלק גדול מהמידע הזה נעלם. אנחנו מקבלים פריים מוגבל, זווית צילום קבועה, איכות שמע משתנה ולעיתים גם השהיה שמפרידה בין הדברים שאדם אומר לבין הרגע שבו אנחנו רואים את תגובתו״.
דווקא כאן מתחיל החלק המעניין של הפרופיילינג בעידן ההיברידי
״המעבר למסך אינו מבטל את היכולת שלנו לקרוא אנשים, הוא משנה את התנאים שבהם אנחנו עושים זאת. כשחלק מהמידע אינו זמין, הקשב שלנו מופנה למידע שכן נמצא מולנו; הבעות פנים, קשר עין, טון הדיבור, קצב, תגובות, בחירת מילים והאופן שבו האדם מגיב למה שנאמר לו.
היכולת לראות את הפנים, את העיניים ואת התגובות עדיין נותנת לנו הרבה מאוד מידע אלא שפרופיילינג אינו אמור להיות ניסיון לפענח אדם על סמך סימן בודד. הבעה מסוימת אינה בהכרח מעידה על רגש מסוים והסטת מבט אינה בהכרח סימן לחוסר אמינות. המשמעות נוצרת מתוך ההקשר ומתוך זיהוי של דפוסים לאורך האינטראקציה וזה בדיוק המקום שבו המדיום הדיגיטלי מייצר אתגר חדש״.
״במפגש פיזי אנחנו מקבלים תמונה רחבה יותר של האדם. בשיחת וידאו לעומת זאת, הפנים תופסות חלק גדול יותר מהשדה. אנחנו עשויים לראות פחות את הגוף אבל לשים לב הרבה יותר לשינויים קטנים בהבעה, בקול ובקצב התגובה. במילים אחרות, לא בהכרח שיש פחות מידע אלא יש הרבה מידע מסוג אחר״.
עבור שגב, היכולת הזו מתחברת למה שהוא מכנה Human Intelligence: היכולת האנושית להתבונן, להקשיב, לזהות דפוסים ולהתאים את אופן התקשורת לאדם שנמצא מולנו. דווקא בתקופה שבה מערכות AI נכנסות עמוק יותר לתהליכי עבודה וקבלת החלטות, הוא רואה ביכולת הזו מיומנות אנושית שהופכת רלוונטית יותר, אבל יש כאן גם מלכודת: ״ככל שהמדיום מספק לנו פחות מידע או מידע חדש שאנחנו לא מיומנים לנתח, כך גדל הפיתוי להשלים את החסר באמצעות הנחות. אנחנו רואים הבעה, שומעים טון מסוים וממהרים לייחס להם משמעות. לכן, קריאת אנשים מקצועית אינה מסתכמת ביכולת לזהות סימנים. היא דורשת גם לדעת מתי לא להסיק מסקנות.
המסך, במובן הזה, לא רק משנה את האופן שבו אנחנו מתקשרים. הוא משנה את האופן שבו אנחנו מפרשים והשאלה המעניינת היא האם אנחנו יודעים להבחין בין מה שאנחנו באמת רואים לבין הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על האדם שמאחורי המסך?
