ליובל קרמר, כיום סמנכ"ל בחברת קרמר אלקטרוניקה, היו כל הסיבות לקחת צעד אחורה, לעבור מסלול חיים שונה ובוודאי רחוק מעולמות האודיו. ובכל זאת נקודות שונות עיצבו את מסלול חייו העמוס. בגיל צעיר הפך למוזיקאי; הקים אולפן הקלטות; כתב פסקולים לסרטים ורינגטונים לחברת סלולר; הוציא אלבום בכורה ויצא לסיבובי הופעות. כל זה התרחש כשברקע הדהד פגם מולד בשמיעתו שגבל בחירשות.
במסדרונות חברת קרמר אלקטרוניקה מתנהל יובל קרמר בשגרה נמרצת. אלא שמעט מאוד מכירים את סיפורו חייו מעורר ההשראה. סיפור בו הוא מגלם את הדמות המרכזית למרות שהוא רואה את עצמו כ'ניצב' בעלילה. לפני שנתיים, באחת מפגישות העבודה השוטפות נחשפנו לסיפור המיוחד שלו וחיכינו לרגע שיינתן לנו האישור לספר. אחרי לא מעט 'פולואו-אפ' האישור הגיע.
כששואלים את יובל לשנת לידתו הוא מציין שלושה מועדים. הראשון בשנת 1981 היום בו ייסד אביו, ד"ר יוסי קרמר, את חברת קרמר אלקטרוניקה. המועד השני בשנת 1983 אז הביאה אותו אימו, חנה, לעולם. "קרמר זה מי שאני ומה שאני יודע לעשות; למקום הזה נולדתי", הוא מסביר. הלידה השלישית התרחשה בגיל 27 והפכה לרגע עוצמתי ומכונן בחייו.
באופן סמלי למדי, בחרו עבורו הוריו שם של דמות מקראית, שתוארה: "אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב", ובמילותיו של יובל: "הוא היה בעצם המוזיקאי הראשון". אלא שיובל נולד עם פגם גנטי שפגע בשמיעתו שעם השנים הלכה והתדרדרה עד שהפך לכבד שמיעה. "סך הכול הסתדרתי. זה מדהים איך המוח יודע לפצות על החוסר ולהשלים את מה שצריך. הסביבה לא נתנה לי להרגיש שונה אפילו לרגע והצלחנו לזרום עם האתגרים המשתנים של ילד מתבגר. בכיתה ישבתי בשורה הראשונה, למדתי לקרוא שפתיים ולהישאר ברמת הכיתה הן מבחינת החומרים שנלמדו והן חברתית.
"זה לא משנה מה תעשה, מה שחשוב הוא איך תעשה את זה"
ההשפעה של אביו הייתה לגורם המכריע בבחירת מסלול חייו: "אבא תמיד הדגיש את ה'איך'. אחד הדברים שהוא אמר לי שוב ושוב היה שזה לא משנה מה אבחר לעשות בחיי, מה שחשוב זה שאעשה אותו כמקצוען ואלך איתו עד הסוף". סגנון החינוך שקיבל בבית דחף את יובל לבחור שני דברים מרכזיים איתם הלך 'עד הסוף' – אומנות לחימה וניגון על גיטרה.
איך מגשרים על הפער שבין חירשות ובין הפקת צלילים?
יובל: "כביכול היה לי תירוץ מנצח להישאר רחוק מעולם המוזיקה, אבל למזלי אבא שלי לא מאמין בתירוצים. הוא אמר– "כשמתנגנת מוזיקה בטאוור רקורדס בשאנז אליזה, את אף אחד לא מעניין שהנגן חרש. אם זה טוב – זה טוב, ואם זה לא טוב – זה עף משם!". הוא נתן לי גיטרה ואמר: "תתחיל לנגן!". מכיוון שלא שמעתי סגרתי את השיניים, הנחתי את הלסת על הגיטרה ו"הקשבתי" לתהודה. ככה למעשה למדתי לנגן".
היו רגעי משבר?
"היו, ואחד מהם היה גם לרגע מכונן בחיי. זה התחיל כעמידה סתמית של כמה חבר'ה מהחטיבה במעגל שאני הייתי חלק ממנו. כך לפחות חשבתי. אבל אז קלטתי שכולם מסתכלים עליי ומחייכים. מתברר שמישהו מהם אמר לי משהו שלא שמעתי. ברגע אחד הכול נעלם מבחינתי גם הדם מהגוף. הבנתי שאני לא מתקשר איתם באמת באותה רמה שהם מתקשרים אחד עם השני. הבנתי שאני שונה וזו החוויה שלהם לאורך שנים. הרגע הזה הפך להיות אחד הקשים בחיי. החלטתי לבחור כיוונים שיאפשרו לי תלות גבוהה בעצמי וביכולות שלי ופחות בתקשורת בינאישית וככה בדיוק הגעתי לעולמות הלחימה ומוסיקת המטאל הכבדה.
"סיזר מילאן אמר פעם: 'כלב שיש לו שלוש רגליים לא עסוק בלרחם על עצמו. הוא מקבל את זה שאלה החיים שלו ואיתם ימשיך לכשכש בזנב', ולתובנה הזו התבגרתי. לא היה לי רפרנס ל'איך' אחרים שומעים אז פשוט הקשבתי לתהודה, זה הכול. יצרתי רפרנס משלי".
צומת לקבלת החלטות – השחרור מהצבא
בגיל הנעורים היה יובל עסק באומנויות לחימה ולמרות רמתו בתחום וחוסנו, צה"ל לא מיהר לגייס אותו. "הרופא זרק ש'בלחץ תקבל פרופיל 45 אבל אתה יותר בכיוון של 31'. הייתי בדיכאון והכנסתי כאב ודאגה הביתה. ראיתי את אמא שלי כואבת והכאב הזה הפך לקרב וכמו תמיד זה עבד. התגייסתי".
יובל שירת כמדריך קרב מגע ביחידות מיוחדות ולקראת השחרור אימן ביחידת קומנדו בצנחנים. "בסמול טוק צבאי עם מפקד הקורס, לוחם מחושל בן 40, נשאלתי פתאום : 'תגיד, חוץ ממכות, מה אתה עוד יודע לעשות?' עניתי שאני מוזיקאי. הוא הסתכל עליי ואמר משפט שעיצב את המשך המסלול שלי- 'יש לך את הכוח ליצור ואת הכוח לשבור'.
המשפט הזה חלחל כל כך עמוק ועם שחרורו בחר יובל להתחיל ליצור ובכל הכוח. בגיל 21 הקים אולפן הקלטות ועד גיל 22 למדו אצלו כ-100 נגנים. הוא כתב מוזיקה לסרטים, ניהל פורמים של מוזיקה ברשת, ובגיל 23 יצר רינגטון לחברת סלולר שהתנגן ללא הרף. השיא היה עוד לפניו – בגיל 24 הוא הוציא את האלבום הראשון שלו ויצא בעקבותיו לסיבוב הופעות בעולם.
לידה שלישית
הפריצה הזו לא הייתה האחרונה בחייו. בגיל 25 הוא התפנה לטפל בבעיית השמיעה שלו, ועבר ניתוח ראשון. בגיל 27 הגיע ניתוח נוסף: "באותה תקופה הכנתי רשימה של עשרה דיסקים שתכננתי להאזין להם כאשר השמיעה שלי תחזור. סקרן אותי מאוד לשמוע יצירות ולהיטים ש"שמעתי" כ"כ הרבה פעמים חרש כמעט לחלוטין". שלושה שבועות אחרי הניתוח האחרון הוסרו התפרים והתחבושות ובשניה אחת הצטרף חוש השמיעה לחייו. "ניתרתי כשהרופא שאל האם אני שומע אותו. זה היה נשמע כמו צעקה ומעולם לא שמעתי בכזו עוצמה.
כשחזרתי הביתה המתינו לי עשרת הדיסקים שתכננתי לשמוע, אבל בחרתי לצאת למרפסת ובמשך שבוע שלם הקשבתי לקולות שבחוץ. שמעתי גשם ורוח בפעם הראשונה, את הקולות של הילדים מהגן שמעבר לפינה, מכוניות בכביש, רחשים, קולות של שיחות מרוחקות ואני זוכר את המחשבה וההלם כשהבנתי שאפשר לשמוע דברים מחוץ לדלת גם אחרי שהיא נסגרת."
הדיסק הראשון שיובל שמע בתדרים של קול ולא בתהודה היה של נגן הפלמנקו, ויסנטה אמיגו. "לא יכולתי לזוז במשך ארבע שעות. ישבתי, הקשבתי ובכיתי. זו הייתה חוויה מטלטלת. אחריו באו עוד רבים וטובים כמו פסקול הסרט 'רשימת שינדלר', מייקל ג'קסון, מטאליקה. נולדתי מחדש".
איך הניתוח השפיע עליך מבחינה אישית ועסקית?
"מוזיקת המטאל שאיתה גדלתי בתקופת החירשות, עובדת חזק מאוד על מתודה של 'אפס או אחד'. לעומתה עולם הג'אז והמוזיקה הקלאסית מציעים רבדים עמוקים בהרבה וזו היתה תגלית משמעותית עבורי. אני זוכר שבאחד הימים פרטתי על מיתר 'מי' בגיטרה אקוסטית, ופתאום הצטרף אליו 'מי' מהאוקטבה הגבוהה ועוד 'סול' מאוקטבה גבוהה יותר. לראשונה שמעתי את הצלילים ונתתי להם להיות נוכחים בחלל. שיחקתי איתם והבנתי שנפתחה לי דלת לעולמות עשירים יותר. התרגשתי מאוד מהתובנה שנגמרו הימים שבהם המוזיקה היא דבר בינארי עבורי. מעכשיו היא בעלת טווח דינמי ומשתנה.
היכולת לשמוע השפיעה על כל תחום בחיים שלי, האישי והמקצועי. בפן המקצועי אני מטיל ספק היום באמירות כמו 'אם מייצרים מיקרופונים באותה דרך במשך 60 למה לשנות פתאום עכשיו?!'. מהפרספקטיבה שקיבלתי במתנה אני מבין שתמיד אפשר לעשות דברים אחרת, לחפש, לשנות ולשפר. אני חוזר ומטיל ספק באקסיומות."
"במבט לאחור ברור לי היום שיכולתי לעבור מסלול אחר לחלוטין ולהיות אדם אחר היום, אבל רצף של אירועים משמעותיים שנתתי להם את הכוח לשנות אותי, עיצבו אותי להיות מה שאני. לימדו אותי לא להתעסק לעולם בקושי אלא לעבור אותו. גדלתי בסביבה שהאופציה להפסיד לא קיימת ואני רוצה ליהנות מכל מה שיש לחיים להציע בלי לחסוך מעצמי מאמץ. לא מוכן להיות ניתן לעצירה."
