הצבי ישראל על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים ?

איך נלקחו מאיתנו האהובים והיקרים ?

איך מסרו את חייהם למען מולדתם,

ואנחנו פה, ממשיכים בחיים, בזכותם…

מכל חיילינו שהקריבו את חייהם בגבורה,

אלה שהגנת הארץ בגופם היתה להם למטרה,

בחרנו לחלוק כאן כבוד לשניים,

שלא הכירו בחייהם אבל אולי בשמיים

התוודעו זה לזה ונשמתם נקשרה,

ומארחים הם למעלה זה לזה לחברה-

אחד מחיפה, השני מירושלים

שותים יחד בירה ומרימים כוס, כבר לא לחיים…

אולי צוחקים יחד, משתפים בחוויות,

נהנים באיזו חאפלה כמו שאהבו להיות…

רס״ל במילואים בן זוסמן ז״ל, בנם של צבי ושרית,

שביקש ממשפחתו בקשה בלתי אפשרית-

לא לשקוע בעצב ולהמשיך בשמחה לחיות,

ואפילו ביקש שב״שבעה״ תאפה אימו עוגיות…

הוא מימש את ייעודו בגאווה,

ומסר את נפשו למען מדינתו האהובה.

״היתה לי הזכות להגשים את החלום״ כך כתב בן במכתב,

שהשאיר למשפחתו טרם יציאתו לקרב.

"ירושלים, הפקדתי שומרים, שיום יגיע ואהיה אחד מהם"

המשיך וכתב במכתבו וזה אכן קרה והתגשם.

בן, ספורטאי בנשמתו,

שיחק טניס שולחן עד יום מותו,

אהוב על הוריו, על אחיו ועל כל מי שהכיר

את סביבתו הקרובה והרחוקה ידע להאיר.

הקיף את עצמו בחברים טובים מכל הגוונים-

דתיים, שומרי מסורת  וגם חילונים.

מלא שמחת חיים ושופע הומור מיוחד משלו,

שהיווה שפה משותפת אותה חלק עם אימו .

בן שירת במחלקת הסיור בהנדסה הקרבית,

השתחרר, התקבל לשב"כ ולכן למד ערבית,

וב-7.10 מבלי שנקרא,

יצא להילחם במלחמת אין הברירה.

רס״ל עדי אלדור ז״ל, בנם של רקפת ולירון

אשר כמילות השיר שאהב ״שיר בעפרון״

האמין בלחיות את החיים ולנצלם עד תום,

ולהקשיב לקולו הפנימי בלילה וביום.

עדי היה נחוש להילחם בחמאס המתועב,

ולשחרר את החטופים שלנו כאן ועכשיו.

שירת בעוצבת הקומנדו של יחידת מגלן,

בצוות פרידמן היווה עמוד תווך איתן.

התנדב לכל משימה ותמיד אמר ״כן״,

כתף מול כתף עם חבריו נלחם והגן.

צנוע באופיו, מנהיג מלידה,

אפשר לסמוך עליו -כל אחד זאת ידע.

החיוך תמיד היה נסוך על פניו,

אהוב מאוד על משפחתו, הוריו, אחיו וחבריו.

חי וניצל כל רגע בחיים,

נהנה ממוזיקה, כייף בבילויים.

היה מדריך נערץ ומודל לחיקוי עבור חניכיו בצופים,

ואהב לטייל בטבע וליהנות מהנופים.

עדי ובן היקרים שלנו,

אתם חסרים למשפחותיכם, לחבריכם ולכולנו.

אנחנו כאן אך ורק בזכותכם,

בזכות אמונתכם, נחישותכם וגבורתכם.

בזכות אהבתכם את הארץ והמדינה,

בזכות יכולת כל כך מיוחדת שלכם לנתינה.

תחיו תמיד בזיכרונותינו, יפי הבלורית והתואר,

את סיפורי גבורתכם ישמעו מבוגרים, ילדים ונוער.

נתעקש לחיות, נתעקש לשמוח

ואתם, אתם תתנו לנו את הכוח.

עדי, "ילד קסם", במותך ציווית לנו את החיוך,

לנצח תהיה בליבנו כרוך.

בן, "ילד חלום" קראה לך אימך,

ציווית לנו את שמחת החיים שהיתה חלק מאישיותך.

וכפי שאמרו שרית ורקפת: נעשה הכל כדי להיות לכם ראויים,

לא סתם הקרבתם בשבילנו את החיים.

דמותכם תאיר את דרכנו באור יקרות,

מורשתכם תהיה מורשתנו לדורי דורות.

מקווים שאתם שם למעלה מחייכים וחוגגים,

ובהמשך להספד של רקפת- אנחנו כבר לא דואגים…

ולכן, משפחות יקרות כל כך,

אין מי שאת הכאב מכן ייקח.

אין מי שימלא את החור שנפער בלב,

אין מי שישקיט את הגעגוע שלא מרפה ולא עוזב.

מי ייתן ותדעו נחמה,

בידיעה שיקיריכם היו גיבורי מלחמה.

בידיעה שהצילו חיים והרחיקו את הסכנה

מאזרחי ישראל, מגבולות המדינה.

אנחנו עומדים מולכם ללא מילים,

צופים בהשתאות איך אתם מול השכול מתנהלים,

באצילות נפש מעוררת השראה אתם מפלסים,

את דרככם מבעד לצער, את האור מחפשים.

ואנחנו ? אנחנו נעזור לכם למצוא כל בדל של תקווה,

ונמשיך לעמוד לצידכם אוהבים ומלאי גאווה .

עם ישראל חי !